על לב סגור מול לב שמור

כבר כמה ימים אני מרגישה שהלב שלי סגור, שאני שיפוטית, ביקורתית -

לא בא לי להיות בסביבת אנשים שאני אוהבת, לא בא לי להיות בסביבת אנשים שאני לא מכירה

אני מעדיפה להיות עם עצמי - וגם שם, לא כיף.

אפילו כשדיברתי עם גיא בשיחת וידאו - רק חיכיתי שהיא תסתיים

אמרתי לו ״הלב שלי סגור, אני לא יודעת למה אבל אני לא כל כך נוכחת.״

היום הבנתי למה. 

———

ימי חמישי אלו הימים שאני הולכת לטיפול. והיום פגשתי אותה - את המטפלת שלי

התחלתי את הסשן באותן מילים שאמרתי לגיא

ואז היא שתקה, והסתכלה עלי

השתיקה התארכה והתארכה

והשיח הפנימי שלי התחיל לבעור

״מה היא שותקת?״ ״מה אני צריכה בעצמי להגיד לה מה לעשות עכשיו?״

״למה היא לא מובילה אותי לכאב שלי? לסיבה שאני עם לב סגור?״

״בשביל מה אני משלמת לה?״

ואני מתבוננת בשיח הפנימי תוך כדי שהיא ממשיכה לשתוק

עלה עוד קול. ״עזבי טליה, לא משנה, היא לא מטפלת מתאימה ממילא. את לא יכולה לסמוך עליה מה את צריכה להגיד לה איך לטפל בך?״

״נחפש מטפלת אחרת, נעבור את הסשן הזה ונגיד לה בהודעה אחרי זה שזה לא מתאים יותר ניתן לה איזה תירוץ״

אני מסתכלת הצידה, ורואה לצידי עלה שהקימורים שלו יוצרים צורה של לב.

 אני עוצרת עליו. עולה צחוק פנימי של come on

ואני רואה, ומבינה 

שוהה עם העלה לכמה רגעים ונותנת למסר להיכנס:

״הנה, הנה ההזדמנות שלך עכשיו בזמן אמת לפתוח את הלב שלך ולהגיד לה מה את מרגישה

להגיד לה שאת עצבנית גם עליה״

אני ממשיכה לשתוק.

היא ממשיכה לשתוק.

אחרי כמה דקות שיש דיון פנימי סוער בתוכי אם להגיד לה או לעזוב אותה

היא שואלת ״מה את שמה לב שקורה בתוכך?״

תודה לאל.

 ״אני שמה לב לשיפוטיות, וכעס, ועצבים. הלב שלי נסגר גם מולך. השיח הפנימי שלי מכיל דברים כמו ״למה היא שותקת?״ ״למה היא לא מובילה אותי״ ואז ראיתי את העלה הזה והצורה של הלב שיש לו

הוא הזכיר לי שזו ההזדמנות שלי לבטא מולך מה אני מרגישה ומה אני צריכה.״

״איזה יופי שזה מגיע גם מולנו טליה, אני כל כך שמחה ששיתפת אותי - מה את צריכה כדי להרגיש יותר בטוחה איתי?״

״אני צריכה שתובילי אותי. השומרים הפנימיים שלי מאוד חזקים ולא מאפשרים לי להגיע למהות שאותה אני רוצה להרגיש. אני צריכה משהו יותר התערבותי ממך.״ 

נשימה.

משהו מעט התרכך. ביטאתי משהו שהיה לי מאוד לא פשוט לבטא.

 שיתפתי אותה על טקס שהייתי בו שגם ביקשתי מהמחזיק לעזור לי להמיס את המנגנוני הגנה שלי - וכך הוא עשה וזה מה שעזר לי לעבור שם חוויה מאוד משמעותית ומרפאת.

כשאני מופעלת - אני הופכת לאיש הפח. השריון שלי כל כך חזק, שאפילו לי קשה לראות דרכו.

ואז היא אמרה לי, ״אז אם אני מבינה נכון את צריכה שאני אהיה איתך שם. את מרגישה לבד עכשיו?״

״ כן, ומעבר לזה שאני רוצה שתהיי איתי שם - אני צריכה שתחזיקי אותי ותובילי אותי למקום בטוח להרגיש את הכאב שלי.״

היא התחילה להאדיר את העובדה שהצלחתי בתוך המופעלות שלי לתקשר איתה את מה שאני צריכה ולהביא אותנטיות.

ותוך כדי אני חושבת שנמאס לי להגיד לאנשים איך להוביל אותי. כמיהת הלב שלי היא שיהיה אדם אחד בחיים האלה שאני לא אצטרך להגיד לו מה אני צריכה. מה אני רוצה. 

כמיהת הלב שלי היא להרפות בידיים אחרות, ולדעת שאני יכולה לסמוך עליהן.

ותוך כדי שאני חושבת על זה, הדמעות עולות

ואני מתחילה להבין מה קורה בתוכי

לפני 4 ימים רבתי עם אמא שלי. ולא דיברנו מאז. היא אמרה דברים שמאוד פגעו בי

והלב שלי נסגר מול זה כי מאוד מאוד מאוד כואב לי 

ישר סגרתי את הלב. והמשכתי הלאה בחיי כאילו כלום - מתוך חוסר האונים האינסופי שאני מרגישה.

ומאז באמת כל יום היה לי יותר ויותר לא נעים בתוכי...

אמרתי למטפלת שלי את זה - והתחלתי לבכות.

״אני לא מבינה... מה אני צריכה לעשות? 

אני מנסה להציב לה גבול אבל אני לא באמת יכולה כי אם אנחנו לא מדברות אני מרגישה את זה כמו

שק ענק של אשמה וכאב שאני מנסה להתעלם ממנו אבל לא באמת מצליחה

הלב שלי נשבר מזה

יש בי כל כך הרבה רצון שהפער בינינו יצטמצם אבל זה לא קורה״

היא נתנה לי הכרה. לגיטימציה. אמרה לי כמה שזה נשמע קשה וכואב 

ניסתה לנחם אותי בזה שיש לי המון מסוגלות להכיל הרבה כאב ולנווט בתוך זה בצורה מאוד טובה

ושהיא שומעת שאני גם עייפה מזה

אבל כמה עוצמות יש בזה

וכמה הובלתי את עצמי למרחב בטוח גם מולה עכשיו

כל המחמאות שלה באותם רגעים לא כל כך עודדו אותי. זה היה ממש שולי לעומת התסכול שהרגשתי.

״לא רוצה להכיל כל כך הרבה. לא רוצה להיות חזקה יותר. לא רוצה. רוצה שאמא שלי תחזיק אותי ושאני אוכל לסמוך על הידיים שלה. רוצה לנוח. רוצה להרגיש שיש לי מקום בטוח להיות בו שהוא לא אני. אני לא רוצה להיות זו שמחזיקה את אמא שלי. שרואה את הכאב שלה מתחת למילים הפוגעניות.

לא רוצה להיות הבוגרת בקשר שלנו. לא רוצה לחצות את הגבולות של עצמי בגלל שזו אמא שלי.

לא רוצה.״

כעסתי.

היא נתנה לי שוב, הכרה - אמרה לי שאני לא צריכה. שזה לא התפקיד שלי.

נזכרתי באבא של חבר קרוב שהוא מאוד מאוד אלים מולו ולא הבנתי איך כל פעם הוא סולח לו מחדש למרות האלימות שיוצאת ממנו כלפיו.

היום אני מבינה.

לנתק קשר עם הורה שאוהב אותך וסובל בתוכו והסבל הזה מתבטא כאלימות מולך -

זה על סף בלתי אפשרי.

התקווה תמיד נשארת.

ותמיד מחזירה, גם אם זה לידיים רעועות ולא בטוחות.

היום אני מבינה אותו. ויש לי הרבה יותר חמלה כלפי הבחירה שלו

שאז לא הבנתי אותה ואפילו שפטתי אותה.

אמא זו אמא. אבא זה אבא.

וזה כל כך כואב. וכל כך לא פשוט. 

בפוסט

הזה - אין לי עדיין סוף טוב עם פתרון

או הבנה על מה שמתבקש מאיתנו לעשות במקרים כאלה. 

אני לא יודעת בעצמי לאן המסע הזה יוביל אותי - מה שבטוח, שלהמשיך ככה יהיה לי מאוד כואב ומתיש.

אבל אני אמשיך לתת מקום לכאב שלי, לא משנה כמה גדול ותכוף הוא.

כי זו בעצם הדרך שלי לשמור על הלב שלי

לפנות ממנו מטען רגשי

לרווח אותו

וגם אני כאן להגיד שאם אתןם מזדהים איתי - אתם לא לבד.

אני איתכם

ואם אתם מרגישים שזה יכול לעזור לכם (כי זה כן)

תנו לכאב שלכם מקום להתבטא. זו הדרך לשמור על הלב שלנו מבלי לסגור אותו

אם לא הייתי נותנת לדמעות שלי לצאת ולכאב שלי לעלות הייתי עד עכשיו עם הלב שלי סגור בלי בכלל לדעת למה. 

ואם אתם צריכים הובלה התערבותית - תבקשו אותה. 

זה נחוץ.

חיבוק ללב שלכם - בין אם הוא סגור או פתוח

טליה

לקבלת הניוזלטר אליכם למייל - הירשמו כאן